חרדה

הפרעות חרדה

חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי.
נהוג לציין שפחד מתמקד במשהו ממשי שאפשר להגדירו, לעומת החרדה שאי אפשר להגדיר את מקורה. עם זאת ההבחנה הזו מטושטשת מעט כיוון שגם אם ניתן להגדיר את מקור הפחד, ישנם עדיין מרכיבים רבים של אי וודאות במצב או במקור, ואת אלו נכנה בוודאי גורמים המעוררים חרדה. לפיכך ההבחנה בין פחד לחרדה הינה יותר סמנטית מאשר רלוונטית לנושא הטיפול בחרדה. אפשר להרגיש חרדה לגבי העתיד, לגבי בטחון ובטיחות, לגבי מצבים של אי ודאות. ניתן לחוש חרדה מאובדן שליטה, או אפילו מפני אתגר.
חרדה היא התנהגות פיסיולוגית ותגובה פסיכולוגית גם יחד. ברמה הפיסיולוגית החרדה מעוררת תגובות גופניות כמו דפיקות לב מואצות, מתח שרירים, יובש בפה, הזעה. ברמה הפסיכולוגית החרדה מעוררת שיתוק, ניתוק מהעצמי ואף תחושה או חשש למות או להשתגע. לפיכך, כדי להתמודד עם מצבי חרדה יש ללמוד איך להקטין את התגובות הפיסיולוגיות ולא רק לטפל בביטוי הפסיכולוגי של החרדה, כפי שנפוץ לחשוב.
מצבי חרדה מתגלים בצורות ובעוצמות שונות. ממצב של חוסר נוחות ועד דפיקות לב מואצות, רעד, הזעה, סחרחורת. ישנן תגובות למצב מסוים נתון וממשי המעורר תגובות מוגזמות ולעיתים נוצרות אף פוביות הגורמות להימנעות מאותם מצבים מאיימים. החרדה יכולה לתקוף גם ע"י עצם החשיבה על אותו מצב או דבר מפחיד. ישנם מצבי חרדה ספונטאניים התוקפים ללא כל אזהרה מוקדמת, וישנם מצבי חרדה הנבנים בצורה הדרגתית כתגובה למפגש עם מושא החרדה או ע"י הדמיון.

מדריך לטיפול

הפרעות חרדה הן אמיתיות, רציניות וניתן לטפל בהן. המומחים סבורים כי הפרעות חרדה הן תולדה של שילוב של גורמים פסיכולוגיים, סביבתיים וביולוגיים, ומבחינה זו דומות להפרעות פיזיולוגיות רבות אחרות, כדוגמת מחלות לב וסוכרת.
ניתן לסייע למרבית האנשים הסובלים מהפרעת חרדה באמצעות טיפול מקצועי. הצלחת הטיפול משתנה מאדם לאדם. ישנם אנשים אשר יגיבו לטיפול לאחר מספר שבועות או חודשים מועט, בעוד שלאחרים תידרש לשם כך תקופה של שנה ואף יותר. לעתים הטיפול מורכב, כיוון שפעמים רבות אנשים סובלים מיותר מהפרעת חרדה אחת, או שהם סובלים מדיכאון או התמכרות לחומרים ממכרים, ומכאן החשיבות הרבה של התאמת הטיפול לצרכיו של הפרט.
על אף העובדה כי הטיפול מותאם אישית לחולה, מספר גישות סטנדרטיות הוכיחו את יעילותן. המטפלים ישתמשו באחת השיטות הללו, או בשילוב של מספר שיטות.

טיפולים פסיכולוגיים

טיפול דינמי

הטיפול הדינמי מניח מקורות לא מודעים לחרדה ויוצר באמצעות תהליך טיפולי ארוך טווח מסע אל העצמי בו המטופל מפתח מודעות רבה יותר לחלקיו הפנימיים ולקונפליקטים הבלתי פתורים שבו. הגישה דורשת טיפול ארוך טווח של חודשים לפחות. היא עשויה להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים, אך לא תמיד מספיקה או מתאימה להסרת הסימפטומים המטרידים שעולים מהפרעת החרדה. לפיכך מומלץ גם בטיפול דינמי לשלב גישות נוספות כפי שיפורטו בהמשך.

טיפול התנהגותי

מטרתו של הטיפול ההתנהגותי לשנות את ההתנהגות הבלתי רצויה ולשלוט בה. האדם לומד להתמודד עם מצבים קשים, פעמים רבות באמצעות חשיפה מבוקרת לאותם מצבים. סוג זה של טיפול נותן לפרט תחושה של שליטה על חייו.

טיפול קוגניטיבי

מטרתו של הטיפול הקוגניטיבי לשנות דפוסי חשיבה בלתי מועילים או מזיקים. הפרט בוחן את רגשותיו ולומד להבחין בין מחשבות מציאותיות למחשבות בלתי מציאותיות. בדומה לטיפול ההתנהגותי, הפרט מעורב באופן פעיל בתהליך החלמתו ומקבל תחושת שליטה על חייו.

טיפול התנהגותי-קוגניטיבי

מטפלים רבים עושים שימוש בשילוב של טיפול קוגניטיבי והתנהגותי. אחד היתרונות של טיפול מסוג זה הוא כי המטופל לומד על כישורי החלמה אשר יכולים להועיל לו לאורך חייו.

טכניקות של הרפיה ודמיון מודרך

טכניקות של התרגעות מסייעים לפרט לפתח יכולת להתמודד במידה רבה יותר של יעילות עם גורמי הלחץ המובילים לחרדה, כמו-גם עם חלק מהתסמינים הפיסיים של החרדה. הטכניקות הנלמדות כוללות תרגול של נשימה נכונה.

היפנוזה

השימוש בהיפנוזה עשוי להשתלב בצורה יעילה בכל סוג של טיפול בהפרעות חרדה.

טיפול תרופתי

למרבית הפרעות החרדה יש גם מקור ביולוגי מסוים ולכן ניתן לרוב לטפל בהן באמצעות תרופות. טיפול תרופתי עשוי להיות מועיל ולרוב נעשה שימוש בטיפול תרופתי בשילוב עם אחת או יותר משיטות הטיפול הפסיכולוגיות המצוינות לעיל. לעתים נעשה שימוש בתרופות נוגדות דכאון או תרופות להורדת רמת החרדה על מנת להקל על תסמינים קשים ועל מנת שאפשר יהיה להתקדם עם סוגים נוספים של טיפול. טיפול תרופתי יעיל עבור אנשים רבים ומהווה אפשרות טיפול ארוכת טווח או קצרת טווח, תלוי בפרט המטופל.
טיפול תרופתי, ובעיקר באמצעות תרופות נגד דיכאון, עשוי להיות מועיל ביותר בטיפול בהפרעות חרדה ולרוב נעשה שימוש בו בשילוב עם סוגי טיפול אחרים, כדוגמת תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. תרופות נגד דיכאון ותרופות להקלת חרדה נועדו להקלת התסמינים, ומתן אפשרות להתקדם עם סוג אחר של טיפול. טיפול תרופתי עשוי להיות לטווח קצר ולעתים דרוש לאורך זמן רב, תלוי בחולה.r

       התקפי חרדה

התקפי חרדה מכונים גם התקפי פניקה או הפרעת פניקה. משמעות השם נובע מתגובת בהלה חריפה שמתרחשת שוב ושוב ללא סכנה מציאותית אובייקטיבית.
אנשים הסובלים מהתקפי חרדה חווים אפיזודות של בהלה אשר גורמת להם להרגיש כאילו יש להם התקף לב או שהם עומדים להשתגע, ללא כל סיבה נראית לעין. תסמינים כוללים דפיקות לב, כאב או אי נוחות בחזה, הזעה, רעידות, תחושות של דקירות, שריפה פנימית, תחושה של חנק, פחד ממוות, פחד מאובדן שליטה ועוד. התקפי חרדה מופיעים פעמים רבות יחד עם אגורפוביה, או גוררים אחריהם היווצרות אגורפוביה (המנעות ממקומות מהם המילוט עלול להיות קשה בעת ההתקף – ראו פירוט בהמשך).

 

התקף מוגדר כהופעה פתאומית ורבת עוצמה של בהלה, פחד או אי נוחות, המגיעה לשיאה בתוך 10 דקות לערך וכוללת לפחות ארבעה מהתסמינים הבאים, ללא אינדיקציה לאירוע רפואי אובייקטיבי (כגון התקף לב, לחץ דם גבוה וכדומה):
* תחושה של סכנה קרבה
* הצורך להימלט
* דפיקות לב
* הזעת יתר
* רעידות
* קוצר נשימה
* תחושה של מחנק
* כאב, דקירות או אי נוחות בחזה
* בחילה או אי נוחות בדרכי העיכול
* סחרחורת
* דפרסונליזציה: תחושה שהדברים אינם מציאותיים.
* פחד מאובדן שליטה או פחד מ"יציאה מהדעת"
* פחד ממוות
* דקירות קלות
* גלי קור או חום

ישנם שלושה סוגים של התקפות פניקה:
* פתאומית – ההתקפה מופיעה "יש מאין", ללא כל אזהרה וללא כל סיבה הנראית לעין.
* מצבית – מצבים שבהם הפרט תמיד סובל מהתקף, למשל כניסה למנהרה.
* נטייה למצביות – מצבים בהם קיימת סבירות שהפרט יסבול מהתקפת פניקה, אם כי זו אינה תמיד מתרחשת. לדוגמא, פרט אשר לפעמים סובל מהתקפות פניקה בעת נהיגה.

אבחון פסיכיאטרי של הפרעת פניקה מחייב הופעת שתי התקפות פניקה פתאומיות לכל הפחות, ואחריהן לפחות חודש אחד בו היחיד מודאג מהישנות ההתקפות. הסובלים מהפרעת פניקה נוטים כמו כן להתקפות בעלות נטייה למצביות. התדירות והחומרה של ההתקפות משתנה מאדם לאדם. יש אשר עלולים לסבול התקפות חוזרות במשך מספר שבועות, ואחרים שעלולים לסבול מפרץ קצר אך חמור של התקפות קצרות. הסובל מהפרעת חרדה נוטה לדאוג בקשר לתוצאות הפיזיות והרגשיות של התקפות הפניקה. רבים משתכנעים כי ההתקפות מעידות על מחלה אשר לא אובחנה והם יערכו בדיקות רפואיות לעתים קרובות. גם כאשר תוצאות הבדיקות שליליות, אדם הסובל מהפרעת פניקה ימשיך לדאוג כי יש לו מחלה פיזית. יש אשר ישנו את דפוסי ההתנהגות שלהם, למשל יימנעו ממקומות בהם התרחשו התקפות פניקה בעבר, על מנת למנוע הישנות ההתקפות בעתיד.

אגורפוביה

אגורפוביה מופיעה לרוב יחד עם הפרעת פניקה, אך לא תמיד. אגורפוביה מאופיינית על ידי פחד מהופעת התקפת פניקה במקום ממנו אין אפשרות מילוט או במצב בו יגרם אובדן שליטה או מבוכה בשל אובדן שליטה.
הסובלים מאגורפוביה נוטים לכן לעזוב את ביתם (במצבים חמורים אף למשך שנים). אחדים מפתחים מסלול קבוע או שטח פעילות קבוע ומוגבל שממנו אין הם סוטים, למשל מסלול קבוע מביתם למקום העבודה. אנשים אלה אינם מסוגלים לנוע מחוץ למה שנחשב בעיניהם תחום הביטחון מבלי לסבול מחרדה חמורה.
הגיל בו מופיעה הפרעת החרדה ראשונה נע מגיל ההתבגרות המאוחרת ועד אמצע שנות השלושים. מעטים סובלים מהפרעת פניקה מילדות.

מבחן עצמי לזיהוי סימנים להפרעת פניקה

במידה שאתה סבור שהנך סובל מהפרעת פניקה שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהנך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם אתה מוטרד מ:
"התקפות" חוזרות ופתאומיות, בהן גובר בך פחד חזק או אי נוחות, ללא סיבה הנראית לעין?

במהלך התקף זה, האם חווית אלו מן התסמינים להלן:
* דפיקות לב
* הזעה
* רעידות
* קוצר נשימה
* חנק
* כאב או אי נוחות בחזה
* בחילה או אי נוחות בדרכי העיכול
* רעידות ברגליים
* סחרחורת
* תחושה שהדברים אינם מציאותיים או שאתה מנותק מעצמך
* פחד ממוות
* דקירות קלות או חוסר תחושה
* גלי קור או חום
* הימנעות ממצבים בהם יהיה קשה להימלט או לקבל עזרה, כגון בקרב קהל או על גשר
* קושי לנוע באופן חופשי ללא ליווי

למשך חודש אחד לפחות לאחר הופעת ההתקף, האם:
* חשת דאגה לגבי הישנות ההתקף?
* חששת מהתקף לב או "יציאה מן הדעת"?
* שינית את התנהגותך כדי להתכונן להתקף עתידי?

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

        הפרעת דחק פוסט טראומתית

פוסט טראומה PTSD הינה תולדה של חשיפה לאירוע טראומתי כלשהו, כדוגמת תקיפה על רקע מיני או פיזי, אירוע פיגוע או מלחמה, תאונת דרכים, חשיפה או צפייה במוות, במותו הבלתי צפוי של אדם קרוב, תולדה של אסון טבע כלשהו וכדומה.
שלושה תסמינים עיקריים נלווים לתופעת ה PTSD: "התנסות מחודשת" באירוע הטראומתי (כדוגמת הבזקים פתאומיים וחלומות בלהה), נטיות הימנעות (כדוגמת הימנעות מחזרה למקומות הקשורים לטראומה או מזכירים אותה בעקיפין) ואובדן תחושה רגשית (התנתקויות). כמו כן נפוצות גם תופעות פסיכולוגיות כדוגמת קשיי הירדמות, תחושת אי-שקט או פגיעה ביכולת הריכוז. בטווח הארוך עלולה להתרחש פגיעה באיכות החיים, בתפקוד בעבודה, בחיי המשפחה ועוד.
כיום ידוע כי PTSD אינה הפרעה הפוגעת אך ורק באנשי צבא. הוכח כי חשיפה לטראומה כלשהי, כדוגמת תאונה קשה, אסון טבע או תקיפה פלילית – עלולה להוביל ל PTSD .
המתחים הרבים הנובע מהחיים המודרניים על כל המשתמע מכך ברמה האישית והגלובלית, הביאו לעלייה ניכרת במספר האנשים הסובלים מ PTSD.
התופעה עלולה לפגוע באנשים בכל טווח הגילאים האפשרי, החל מילדות וכלה בגיל הזקנה, ומתח טראומתי עשוי להיות תופעה המצטברת לאורך חיי האדם. בין התגובות האפשריות לטראומה ניתן לכלול תחושת פחד מוגבר, תחושת חוסר אונים, ו/או תחושת אימה. שלושת הסוגים הנפוצים ביותר של גורמי מתח קשורים למוות או אסוציאציות על מוות:
* ידיעתו של אדם על מותו הקרב או פציעה קשה.
* ידיעה על מוות, מותו הקרב או פציעה קשה של בן משפחה או חבר קרוב.
* היותו של אדם עד למקרה מוות, מותו הקרוב או פציעתו הקשה של אדם אחר.
על מנת שניתן יהיה לאבחן PTSD מבחינה פסיכיאטרית כל התסמינים חייבים להתקיים במשך חודש אחד לפחות, ולהיות מלווים בפגיעה ממשית ביכולתו של האדם ליצור קשרים חברתיים ולהתערות בחברה, לעבוד באופן סדיר או ליטול חלק בפעילויות אחרות המהוות חלק מהתפקוד היומיומי.

תסמיני ה PTSD הם:
* חוויה מחדש של האירוע, הבאה לידי ביטוי בהתפרצות פתאומית של מחשבות וזיכרונות או חלומות חוזרים ונשנים.
* התנהגות הימנעותית, אשר באה לידי ביטוי בהימנעות של הקורבן ממגע עם פעילויות, מצבים, אנשים, ו/או שיחות שלהם הוא מייחס קשר לטראומה.
* תחושה כללית של קהות חושים ואובדן כל עניין בסביבה, עד כדי התנתקות.
* רגישות יתר, כולל: אי יכולת להירדם, תחושות חרדה, תגובת בהלה קיצונית, דריכות חריפה, תחושת אי-שקט והתפרצויות זעם.

PTSD עשויה להתרחש בכל גיל, אם כי שכיחותה נמוכה יותר בקרב אוכלוסיית הקשישים. ילדים קטנים אשר חוו טראומה כלשהי עשויים לחלום על האירוע הטראומתי, וחלומות אלה הופכים, כעבור מספר שבועות בלבד, לחלומות בלהה חוזרים ונשנים. לרוב, ילדים יתנסו מחדש באירוע באמצעות משחק. בנוסף, הם עשויים להציג תסמינים פיזיים, כדוגמת כאבי ראש וכאבי בטן (ראה "ילדים וטראומה" בפרק על חרדות אצל ילדים).
התסמינים הכרוניים מופיעים בדרך כלל כשלושה חודשים לאחר התרחשות הטראומה, אם כי עשויה להיות השהייה בהופעת התסמינים, ובמקרה זה עשויים לעבור שישה חודשים מרגע חוויית הטראומה ועד להופעת התסמינים. במקרים מסוימים עשויים לעבור שנים רבות קודם להופעת התסמינים. במקרה זה, הזרז להופעת התסמין, לאחר שנים רבות, הוא יום השנה התאריך המדויק ליום האירוע הטראומתי, או התנסות באירוע טראומתי נוסף. התסמינים עשויים להשתנות מבחינת תדירות הופעתם ועוצמתם לאורך זמן.

יש להבחין בין PTSD להפרעת לחץ אקוטית (Acute Stress Disorder). האבחנה האקוטית מבוססת על תסמינים דומים לאלו שמגדירים מצב של PTSD אבל נקבעת כאשר אלו מתרחשים בארבעת השבועות הראשונים לאחר הטראומה לכל היותר. קורבנות טראומה רבים עלולים ללקות בהפרעת לחץ אקוטית אך להחלים ממנה תוך מספר שבועות. חלק מהם יפתחו PTSD שישפיע לטווח הארוך. הסטטיסטיקה מדברת על שליש מקורבנות הטראומה שיפתחו רמה כזו או אחרת של PTSD, וכ 5 עד 10 אחוזים שיפתחו רמה חריפה של הפרעת דחק פוסט טראומתית.
לאור נתונים אלו יש להיות מודעים לצורך במתן תמיכה נפשית לנפגעי טראומה כדי למנוע נזקים נפשיים שחלקם בלתי הפיכים בטווח הארוך. נגישות הטיפול ב PTSD מוגבלת בזמן וקיימות השערות כי טיפול אפקטיבי ומניעתי צריך להתבצע ב 48 השעות הראשונות אחרי טראומה, ובוודאי תוך חצי השנה הראשונה.

בחינה עצמית לגילוי PTSD

במידה שאתה סבור שהינך סובל מ PTSD שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהנך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם חווית או היית עד לאירוע שבו נוצר איום ממשי על החיים, ואשר הוביל לתחושת פחד חריף, חוסר אונים או אימה?
האם אתה חוזר וחווה את האירוע באחת מהדרכים הבאות לפחות:
o זיכרונות ו/או חלומות טורדניים, חוזרים ונשנים
o התנהגות או תחושה כאילו האירוע מתרחש שנית בצורה של הבזקים או התנסות מחודשת באירוע
o תחושת לחץ פיזי או רגשי חריף בעת חשיפה לדברים או אירועים מסוימים המזכירים את האירוע
o המנעות מכל דבר שעשוי להזכיר לך את ההתנסות שעברת

האם אתה חש שינוי לרעה בהשוואה לתחושותיך קודם לאירוע, בשלוש או יותר מהדרכים הבאות:
o הימנעות ממחשבה, תחושות או דיבור על הנושא
o הימנעות מפעילות, הימצאות במקומות או מגע עם אנשים המזכירים לך את האירוע
o תחושה שחלקים חשובים מהאירוע נמחקו מזיכרונך
o איבוד עניין בפעילויות בעלות חשיבות בחייך
o תחושת ניתוק מאנשים אחרים
o תחושה שטווח הרגשות שלך מצומצם ומוגבל
o תחושה שציפיותיך לגבי עתידך נפגעו והצטמצמו (למשל: אינך מצפה לפתח קריירה, להינשא, ללדת ילדים, או לנהל מהלך חיים תקין

האם שניים מהגורמים הבאים, לכל הפחות, מטרידים אותך:
o קשיים בהירדמות
o תחושת אי שקט או התפרצויות זעם
o בעיות בריכוז
o תחושה שאתה "על המשמר" ודרוך כל העת
o תגובות בהלה חריפות ולא קשורות לאירועים מציאותיים

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

       הפרעה טורדנית כפייתית

ב – OCD, יחידים מוטרדים ממחשבות עקשניות שאין פוסקות (אוסבססיות) המשקפות חרדה או פחדים מוגזמים; אובססיות אופייניות מתייחסות לדאגה מהידבקות בזיהום, חששות הנוגעים להתנהגות בלתי הולמת או התנהגות אלימה. האובססיות עלולות להוביל את היחיד לבצע טקסים או התנהגויות טקסיות (קומפולסיה, כגון נטילת ידיים, חזרה על ביטויים או אגירת חפצים) המיועדים להפחית את החרדה הנגרמת מן האובססיה.
הפרעה טורדנית כפייתית, OCD, מאופיינית באובססיות וקומפולסיות בלתי נשלטות, אשר מידתן המוגזמת מזוהה על ידי הפרט הסובל מהן. אובססיות הן מחשבות או דחפים פולשניים או בלתי הולמים אשר גורמים חרדה לחולה. האובססיות הנפוצות הן:
* מחשבות הנוגעות לזיהום, למשל כאשר היחיד חושש ממגע עם לכלוך, חיידקים או חפצים "מלוכלכים";
* מחשבות עקשניות, למשל האם כיביתי את התנור, האם נעלתי את הדלת או הפעלתי את המזכירה האלקטרונית
* צורך קיצוני בסדר וארגון
* דחפים או מחשבות תוקפניים, למשל דחף לצעוק "אש!" באולם קולנוע הומה.
קומפולסיות הן התנהגויות או טקסים עליהם חוזר הפרט, כאשר ביצוע טקסים אלה מנטרל את החרדה הנגרמת מהמחשבות האובססיביות, אף שההקלה אינה אלא זמנית. הקומפולסיות מוטמעות בשגרת היומיום של היחיד ואינן תמיד קשורות במישרין למחשבה האובססיבית, למשל אדם בעל מחשבות תוקפניות עשוי לספור מרצפות במדרכה בניסיון לשלוט על מחשבותיו.
להלן הקומפולסיות הנפוצות ביותר:
* ניקיון: חולים המוטרדים מחידקים וזיהום נוטים לעסוק בניקיון בלתי פוסק, בצורת נטילת ידיים, מקלחות תכופות או ניקיון בלתי פוסק של הבית
* התנהגויות של בדיקה: בדיקת ביצוע פעולות שגרתיות כגון נעילת הדלת או כיבוי התנור עשרות או מאות פעמים
* חזרה: מלמול שם או מילה שוב ושוב, חזרה על ביטוי או פעולה מסוימת ללא הפסק
* איטיות: ביצוע שיגרת היומיום באיטיות מוגזמת, הקדשת שעות רבות לארגון וסידור של חפצים.
* אגירה וצבירה: קושי להשליך חפצים חסרי שימוש כגון עיתונים ישנים, דואר "זבל", מכשירי חשמל מקולקלים וכדומה. לעתים האגירה מגיעה למצב שבו חדרים שלמים בבית מתמלאים בחפצים שנשמרים.

אבחון פסיכיאטרי של OCD מחייב כי הפרט מקדיש נתח זמן משמעותי מיומו – לפחות שעה אחת ביום – לאובססיות ו/או לקומפולסיות , וכי הן פוגעות בשגרות החיים הרגילות שלו (למשל אדם אשר אינו מסוגל לבצע פניות שמאלה בעת נהיגה), בתפקודו בעבודה, בפעילויותיו החברתיות או במערכות היחסים שלו עם אחרים. ה OCD עלולה לפגוע ביכולת הפרט להתרכז, ופעמים רבות גוררת הימנעות ממצבים מסוימים, למשל, יחיד בעל אובססיה הקשורה לניקיון עשוי להימנע מבתי שימוש ציבוריים.
הופעת ה – OCD היא הדרגתית ולרוב מתחילה בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת. להבדיל ממבוגרים, ילדים בעלי OCD, שמפגינים בעיקר קומפולסיות מהסוג של נטילת ידיים, רחצה, בדיקה וסידור, אינם מכירים במידתן המוגזמת של האובססיות והקומפולסיות שלהם.

בחינה עצמית לגילוי  OCD

במידה שאתה סבור שהינך סובל מ OCD שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהנך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

* האם יש לך מחשבות, דמיונות או דחפים בלתי רצויים אשר נתפסים על ידך כ"טיפשיים", מגעילים או לא נעימים בעיניך
* האם אתה מודאג במידה מוגזמת בקשר ללכלוך, חיידקים או כימיקלים?
* האם אתה מודאג ללא הפסקה מן האפשרות שמשהו רע יקרה כי שכחת לעשות משהו חשוב כגון נעילת הדלת או כיבוי מכשירי חשמל?
* האם אתה חושש כי תדבר או תנהג באופן תוקפני בניגוד לרצונך?
* האם אתה תמיד חושש לאבד משהו בעל חשיבות?
* האם קיימים דברים שאתה מרגיש חובה לעשותם, או מחשבות שאתה מרגיש חובה לחשוב, שוב ושוב כדי להרגיש נוח?
* האם אתה חש רעידות ברגליים או/ו קוצר נשימה?
* האם אתה מתרחץ או רוחץ חפצים בסביבתך בתדירות מוגזמת?
* האם אתה מרגיש חובה לבדוק דברים שוב ושוב או לחוזר על פעולות מספר רב של פעמים כדי לוודא את ביצוען התקין?
* האם אתה נמנע ממצבים או אנשים בהם אתה חושש לפגוע בגלל מילים או מעשים תוקפניים?
* האם אתה שומר חפצים רבים חסרי ערך כי אתה מרגיש שאינך מסוגל להשליך אותם?

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדויק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

Specific or Simple Phobia

פוביה פשוטה או פוביה ספציפית

פוביה (בעברית: "בעת") מוגדרת כמצב בו הפרט סובל מתגובת פחד ובהלה חריפים ומוגזמים לאובייקט מסוים או למצב מסוים שאינם מעוררים תגובות כאלה בקרב רוב האוכלוסיה. לדוגמא, פוביה מחיות (עכבישים, מקקים, כלבים, חתולים), פחד גבהים (מעליות, מגדלים, טיסות), מצבים רפואיים (זריקות, בדיקות דם, רופא שיניים), ועוד. כאמור, רמת הפחד אינה הולמת את המצב, ואפילו הסובלים מהבעיה מכירים בכך שתגובתם בלתי הגיונית. פחד זה עלול להוביל למצב של הימנעות ממצבים יומיומיים מקובלים ושכיחים.
פוביה תוגדר ככזו כאשר הפחד של הפרט פוגם בשגרת היומיום שלו, בתעסוקתו ובאיכות חייו. כל עוד הפחד הוא סביר הוא לא ייחשב לפוביה.
פוביה יכולה להיווצר בילדות ולרוב הינה תולדה של אירוע טראומתי כלשהו, מודע או לא מודע. למשל: נשיכה ע"י כלב עשויה להוביל לפחד מכלבים. פוביה שמקורה בילדות עשויה להיעלם עם השנים באופן ספונטני. פחד מפני סוגים מסוימים של בעלי חיים היא הפוביה הנפוצה ביותר. ההפרעה עשויה להיות מלווה בהפרעת פניקה ופחד ממקומות פתוחים.
ישנו ויכוח תיאורטי על מקורות הפוביה. הגישה ההתנהגותית גורסת כי מדובר בהתניה שלילית שנוצרה בסיטואציה לא נעימה. הגישה הפסיכואנליטית גורסת כי מקורה בקונפליקטים לא מודעים. יתכן כי מדובר בשילוב בין גורמים שונים, כולל אף גורמים תורשתיים.
הטיפול הנפוץ והיעיל ביותר לפוביה הוא קוגניטיבי התנהגותי, ניתן לשלב היפנוזה וכלים טיפוליים נוספים.

בחינה עצמית לאבחון פוביה

במידה שאתה סבור שהנך סובל מפוביה ספציפית שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהנך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם אתה סובל מפחד תמידי ובלתי הגיוני מפני אובייקט או סיטואציה, למשל: טיסה, גבהים, בעלי חיים, דם, וכד'?
הסובלים מפוביות סובלים פעמים רבות מלפחות אחד מהגורמים הבאים:
* פחד חזק ומתמשך ממצבים חברתיים הכוללים אנשים בלתי מוכרים
* אגורפוביה: פחד מפני מקומות או מצבים בהם קבלת סיוע או הימלטות הם קשים לביצוע, כדוגמת התקהלות, עמידה על גשר, אולם קולנוע וכדומה
* קוצר נשימה או דפיקות לב מואצות ללא כל סיבה נראית לעין
* קושי לנסוע לבד ללא ליווי

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

חרדה או פוביה חברתית

חרדה חברתית, SAD, מאופיינת בתחושת חרדה קיצונית ומוגזמת בכל הקשור לשיפוט ע"י אחרים או התנהגות העלולה לגרום לתחושת מבוכה או הפיכה למקור ללעג חברתי. חרדה מוגברת זו עשויה להוביל להימנעות ממצבים חברתיים שונים.
התסמינים הנלווים להפרעה זו הם: דפיקות לב מואצות, חולשה, נטייה להסמיק והזעה מוגזמת.
אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי רמה גבוהה של מודעות לסממנים הפיסיים של תחושת החרדה והחשש שאנשים אחרים ישימו לב, ישפטו אותם ויקבלו רושם שלילי לגביהם. פעמים רבות, פחד זה מוביל לתחושת חרדה קיצונית או התקפי חרדה הקודמים לפעילות מסוימת או הימנעות מביצוע פעילות מסוימת. מבוגרים מודעים לכך שאין כל יסוד הגיוני לתחושת הפחד שלהם, או שהפחד הוא מוגזם, אך אינם יכולים לכבוש תחושה זו.

תסמינים פיזיולוגיים של פוביה חברתית כוללים בין היתר דפיקות לב, רעידות, הזעה, קיבה רגישה, שלשולים, בלבול, הסמקה ועוד. הסמקה בסיטואציות חברתיות שכיחה במיוחד ולרוב מעצימה את תחושת המבוכה של הסובל.
אנשים הסובלים מפוביה חברתית נוטים לרגישות לביקורת ודחייה, מתקשים להביע את עצמם וסובלים מהערכה עצמית נמוכה. הפחדים הכבדים ביותר הקשורים להפרעה זו הם פחד לדבר בציבור או לדבר עם זרים, פחד לפגוש אנשים חדשים, ופחדים הקשורים לעשייה (פעילויות אשר עלולות להיות מביכות), כדוגמת כתיבה, אכילה או שתייה בציבור. הסובלים מבעיה זו חוששים בדרך כלל להימצא במגוון של מסגרות חברתית.
ההפרעה מתפרצת בדרך כלל באמצע או בסוף תקופת ההתבגרות, אך ידוע גם על ילדים שאובחנו כסובלים מפוביה חברתית. ילדים הסובלים מהפרעה זו (ראה "ילדים ומתבגרים") נוטים לביישנות מוגזמת, היצמדות לאחרים, התקפי זעם ואף אי יכולת נפשית לדבר. לרוב מלווה הפרעה זו בירידה חדה בביצועים בבית הספר, דבר המוביל לניסיונות מצד הילד להימנע מללכת לבית הספר או להשתתף בפעילויות חברתיות התואמות את גילו. עיקר הפחדים קשורים למסגרות של בני גילם וחבריהם ולא פעילויות בית ספריות הכוללות מבוגרים, אשר עמם הילדים עשויים לחוש יותר בנוח.

בחינה עצמית לאבחון פוביה חברתית

במידה שאתה סבור שהנך סובל מפוביה חברתית שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהנך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם אתה מוטרד מ:
* פחד חזק ומתמשך ממצב חברתי שבו אחרים עשויים לשפוט אותך?
* פחד מכך שמעשיך יגרמו לך להשפלה?
* פחד מכך שאנשים ישימו לב לכך שאתה נוטה להסמיק, להזיע, לרעוד, או להציג כל סממן אחר של חרדה?
* ידיעה כי הפחד שלך מוגזם או בלתי הגיוני?

האם הסיטואציה ממנה אתה חושש גורמת לך:
* לחוש בחרדה מתמדת
* להתנסות ב"התקף פניקה", המלווה בתחושת פחד מוגזם או חוסר נוחות פתאומי?
* להימנע מליטול חלק בסיטואציה הגורמת פחד
* האם כל הנ"ל פוגמים בחיי היום-יום שלך?
* האם הסיטואציה ממנה אתה חושש (או מחשבה עליה) מלווה בתסמינים הבאים:
o דפיקות לב
o הזעה
o רעידות או זעזועים
o קוצר נשימה
o חנק
o כאבים או דקירות בחזה
o תחושת בחילה או כאבי בטן
o חוסר יציבות ברגליים (רעד ברגליים)
o סחרחורת
o תחושה של התנתקות מהמציאות או מעצמך
o פחד מאובדן שליטה, תחושה שנטרפת עליך דעתך
o פחד מפני מוות
o תחושת קהות או נימול, דקירות קלות בגוף
o חום או קור פתאומי

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

      הפרעת חרדה מוכללת

מאופיינת ע"י דאגנות יתר מוגזמת ובלתי מציאותית. אצל מבוגרים החרדה מתמקדת בנושאים כגון בריאות, כסף, משפחה או קריירה. בנוסף לדאגנות כרונית, תסמינים של GAD כוללים ביטויים פיזיולוגיים כגון רעידות, כאבי שרירים, בעיות שינה, כאבי בטן, סחרחורת ומתח כללי.
GAD עלול להופיע יחד עם הפרעות חרדה או דיכאון אחרות.
ככלל, קשה לאבחן GAD כי אין בה תסמינים דרמטיים כגון התקפות פניקה, קוצר נשימה וכדומה, כפי שקיימות לעיתים בהפרעות חרדה אחרות. אבחנה פסיכיאטרית מחייבת כי במשך ששה חודשים, ימי ההופעה של הדאגנות עולים על מספר הימים בהם הדאגנות אינה מופיעה.
מוקד הדאגנות של ה – GAD עשוי להשתנות. לרוב, המיקוד הוא על עניינים כגון עבודה, כספים ובריאות הפרט ובני משפחתו. יחד עם זאת, הדאגנות עשויה להתמקד בעניינים של שגרת היומיום, כגון סידורים ומטלות, תיקוני רכב ואיחור לתורים שנקבעו.
קיים חוסר התאמה בין עוצמתה, תדירותה ומשך זמן התרחשותה של הדאגנות לבין חומרתו האובייקטיבית של עניין עצמו, עד כדי פגיעה בתפקוד היומיומי של הפרט וביכולת הריכוז שלו. התסמינים הפיזיים הנפוצים כוללים:
* מתח בשרירים
* הזעה
* בחילה
* שלשול או אי נוחות בדרכי העיכול
* ידיים קרות ולחות
* קושי בבליעה
* עצבנות
הסובלים מ GAD נוטים להיות מתוחים, להתלונן על תחושה של אי שקט וחוסר רגיעה, מתעייפים בקלות וסובלים משינה בלתי רגועה.

בחינה עצמית לחרדה כללית

במידה שאתה סבור שהנך סובל מפוביה חברתית שאל את עצמך את השאלות הבאות.
במידה ואתה מזהה שהנך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.
המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

האם אתה סובל מ:
* דאגנות מוגזמת, כאשר במשך תקופה של ששה חודשים, מספר הימים שבהם מופיעה הדאגנות עולה על מספר הימים בהם אין דאגנות?
* דאגנות בלתי סבירה בקשר למספר עניינים או ארועים כגון עבודה, לימודים ו/או בריאות?
* חוסר יכולת לשלוט בדאגנות?

האם אתה מוטרד משלושה מהנושאים הבאים לכל הפחות:
* חוסר מנוחה, תחושה של מתח או אי שקט
* אתה מתעייף במהירות
* מתקשה להתרכז
* נלחץ בקלות
* חש מתיחות בשרירים
* מתקשה להירדם או לישון לאורך זמן, או ששנתך חסרת מנוחה ובלתי מספקת
* האם החרדה שלך מפריעה לך בחיי היומיום?

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.
דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.
כאמור, לצורך אבחון מדויק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.
לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

הפרעות חרדה בקרב קשישים

מחקרים בנוגע לתופעת החרדה ולטיפול בתופעה בקרב האוכלוסייה המבוגרת אינם כה מפותחים כמו מחקרים הנוגעים לבעיות מנטליות אחרות, כדוגמת דיכאון או מחלת האלצהיימר. עד לא מזמן האמינו כי הפרעות חרדה פוחתות עם הגיל, אך כיום המומחים מתחילים להכיר בכך שהזדקנות ותחושת חרדה אינם זרים זה לזה, וכי חרדה שכיחה אצל מבוגרים כמו אצל צעירים, אם כי קיים שוני רב בכל הקשור לזמן ולאופן בו החרדה מופיעה אצל מבוגרים.
הפרעות חרדה בקרב האוכלוסייה המבוגרת הן ממשיות וניתנות לטיפול, ובכך זהות לתופעה זו אצל צעירים. דמיון נוסף בין צעירים וזקנים בכל הקשור לחרדה הוא העובדה שתחושת החרדה מלווה לרוב בתחושת דיכאון. דיכאון וחרדה שלובים זה בזה, בקרב צעירים וזקנים כאחד, כאשר מחצית החולים הסובלים מדיכאון עמוק סובלים גם מחרדה וכרבע מהסובלים מחרדה סובלים מדיכאון עמוק. בדומה לצעירים, גם בקרב האוכלוסייה המבוגרת עובדת היותך אישה וללא חינוך פורמלי מהווה גורם סיכון להתפתחות חרדה.
מרבית הזקנים הסובלים מהפרעת חרדה סבלו מהפרעה דומה בהיותם צעירים. המתח והפגיעות הייחודיים לתהליך ההזדקנות הם שגורמים לחרדה גם לאדם שלא היה פגיע בעבר: בעיות פיזיות כרוניות, היחלשות קוגניטיבית ואובדן אדם יקר.
בהסתמך על מומחים, הייתה בעבר נטייה להקל ראש בהפרעות חרדה בשלבי החיים המאוחרים, וזאת ממספר סיבות. אחת מהן היא שחולים מבוגרים יותר לא נוטים לדווח על תסמינים פסיכיאטריים ונוטים, לעומת זאת, להדגיש בעיות פיזיות שהם חווים. בנוסף, מספר מחקרים מרכזיים בתחום האפידמיולוגיה לא כללו הפרעת חרדה מוכללת (Generalized Anxiety Disorder) , אחת מהפרעות החרדה השכיחות ביותר בקרב זקנים.
ההכרה בקיומה של בעיית חרדה אצל אדם זקן מציבה מספר אתגרים. תהליך ההזדקנות מביא עמו שכיחות גבוהה יותר של בעיות רפואיות מסוימות, דאגה מציאותית לגבי בעיות פיזיות ושימוש גובר במרשמים רפואיים. כתוצאה מכך, ההפרדה בין מצב רפואי ותסמינים פיסיים של הפרעת חרדה הינה תהליך מסובך ומורכב יותר אצל אוכלוסיית הקשישים. עצם אבחון תופעת החרדה בקרב אנשים הסובלים משיטיון הוא קשה. קשה לעשות את ההפרדה בין חרדה של אי שקט (אגיטטיבית) האופיינית לשיטיון ובין תופעת חרדה מקובלת. היחלשות הזיכרון עשויה להתפרש כסימן לחרדה או שיטיון, והפחדים עשויים להיות מוגזמים, אך גם מציאותיים והגיוניים, תלוי במצבו של האדם.
הרופא המטפל הוא שאמור לבצע את האבחון והטיפול הראשוני. קשישים רבים חשים בנוח יותר להיחשף בפני רופא שהם מכירים. בנוסף, אם הם בוטחים ברופא המטפל שלהם, גדלה הסבירות לכך שהם יסכימו לקבל טיפול או הפנייה למומחה לבריאות הנפש.
על מנת לטפל בתופעת החרדה אצל זקנים נעשה שימוש בתרופות ובטיפול פסיכולוגי, אם כי המחקרים הקליניים הבודקים את מידת היעילות של הטיפול מסוג זה עדיין מצומצמים. הטיפול המומלץ למרבית הפרעות      החרדה הוא תרופות ממשפחת ה SSRI (Serotonin Reuptake Inhibitors). השימוש בטיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית קוגניטיבית, CBT (Cognitive Behavioral Therapy) לצורך הפחתת רמות החרדה בקרב זקנים גובר והולך. טיפול מסוג CBT עשוי לכלול הדרכה בהתרגעות, הבנייה קוגניטיבית מחודשת (החלפה של מחשבות המובילות ליצירת חרדה במחשבות מציאותיות יותר ופחות נוראיות) וחשיפה (חשיפה שיטתית לאובייקטים או למצבים המעוררים את תחושת החרדה מלכתחילה). טיפול באמצעות CBT עשוי להימשך מספר חודשים ואין לו כל תופעות לוואי.
הצלחה בטיפול בחרדה בקרב חולים זקנים תלויה, בחלקה, בקיומה של שותפות בין החולה, המשפחה והרופא. יש צורך בהסכמה של כל הצדדים בנוגע לבעיה, כמו-גם מחויבות לדבוק בטיפול עד שיוכל החולה לחזור לתפקוד רגיל. ייתכן שבני המשפחה יצטרכו לתמוך בזקן ולהבטיח כי סוגיות שונות העשויות להופיע תוך כדי הטיפול, כדוגמת תופעות לוואי הקשורות בשימוש בתרופה, תטופלנה מיד